לוי יצחק ופרידה טייטלר

לוי יצחק טייטלר (1959-1887), לוי יצחק נולד ברומניה (באזור טרנסילבניה), הוא נולד כדור חמישי של אחד מגדולי האדמו"רים החסידיים, לוי יצחק מברדיצ'ב. כצאצא למשפחה בעלת ייחוס שכזה, היה זה רק טבעי שיישלח ללימודים בישיבה הגדולה של רומניה. אלא שלא רק הייחוס המשפחתי פתח עבורו את דלתות הישיבה, במהרה התגלה כעילוי בלימודי התורה וציפיות גדולות נתלו על כתפיו. אך למרות כישרונו ולמרות הנתיב הברור אליו הובל, לבו נטה לכיוון שונה בתכלית. כיצד הגיעו כתביו של אברהם מאפו? לא ידוע. אך כשהונחו בידיו לא יכול היה להרפות מתורתו של האיש שהיה מבין הראשונים להעלות את הרעיון הציוני על הכתב. חיידק הציונות דבק בו, ומעתה נחלקו חייו לשניים. בשעות הבוקר למד תורה בהתמדה בחדרי הישיבות, ובשעות הלילה המאוחרות חלק בסתר עם חברו לחדר, בערייש וייס, את סיפוריי הציונות הסוחפים.

כל עוד העיסוק באהבת ציון נדחה לשעות הלילה מבלי שהוריו ומלמדיו ידעו על כך, הצליח סבי לשמור על שני העולמות. אך בשנת 1905 לא עמדו בפיתוי ויצאו לבאזל (בגיל 18) כדי להשתתף בקונגרס הציוני השביעי, עוררה היעלמותם סימני שאלה גדולים. התעלומה הסתיימה כשחזרו לישיבה וסיפרו על נסיבות היעלמותם, ובכך חשפו את סודם. רב הישיבה, שלא רצה ככל הנראה לפסול על הסף את העילוי הצומח בישיבתו, הציע חלופה שתחלץ את השניים מהתסבוכת אליה נקלעו. הוא פסק שעליהם לעבור בחינה קשה על פירוש של דף גמרא, ואם יצליחו יוכלו להמשיך בלימודיהם. השניים עמדו באתגר שהוצב בפניהם ולימודיהם בישיבה נמשכו, אך מעתה נדרשו לנקוט בזהירות רבה כדי שלא יתפסו בעיסוק שאינו קשור ללימודי התורה.

פרידה (פרימצ'י) לבית משפחת ביטקווער ( 1888-1972) נולדה בליטא. היא התייתמה בגיל צעיר וגדלה בחצר חסידית ידועה ומוכרת בפולין. באותה תקופה נועדה המסגרת הלימודית לבנים בלבד, והבנות עסקו בעיקר בעבודות במשק הבית. ייחוסם הוביל באופן טבעי לשידוך ולנישואין, אך מעבר לכך נראה שנועדו זה לזו. שניהם הלכו כנגד הזרם. לוי יצחק שעל אף שיוחסו לו תכונות של עילוי בתורה, מרד בדרך שייעדו לו הוריו ומחנכיו, ופרידה שלמרות התקופה השמרנית רכשה לעצמה השכלה. הם נישאו בתקופה בה מזרח אירופה סבלה מעוני ומאבטלה, ועל כן יצאו למסע במטרה למצוא מקום טוב יותר להקים בו את ביתם. הם נדדו שנים רבות ברחבי אירופה עד שבסופו של דבר הקימו את ביתם בעיר גיסן שבגרמניה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גויס לוי יצחק לצבא האוסטרו-הונגרי ושירת כקצין כל ימי המלחמה. בשנים שקדמו למלחמה נולדו שניים מתוך שלושת ילדיהם. בשנת 1909 נולד בנם הבכור, דוב ( לימים תמרי שחזר בסוף ימיו וגר במוצא ברחוב הזית עם אשתו שרה) ושנתיים לאחר מכן בשנת 1911 נולד הבן השני אלחנן. ובתם רות באה לעולם לאחר סיום המלחמה ב 1919 וחייה במוצא ועל חייה יסופר בנפרד.

לאחר ששוחרר מהצבא חזר חלום ישן להטריד את מנוחתו. הוא השתוקק לקחת חלק במפעל הציוני ולעלות ארצה, אך עברו כלוחם בצבא האוסטרי-גרמני היווה עילה לסירובו של הנציב הבריטי בארץ להעניק לו אשרת עלייה. המצב הכלכלי בגרמניה ובארצות אירופה בתקופת המלחמה ולאחריה הלך והחמיר. הוא נותר ללא מקור הכנסה ועם חלום שהתפוגג. פרידה, שנותרה בתקופת המלחמה כאחראית לפרנסת ילדיה, גילתה תושייה והצליחה בכל אותן שנים להתפרנס מעבודות מזדמנות שהכניסו פרוטות מעטות לביתם. היא תפרה שמיכות פוך מנוצות אווזים ומכרה אותן לבני המקום.

השנים חלפו והבנים, דוב ואלחנן, פרשו כנפיים ויצאו ללמוד במוסדות חוץ. דוב למד באוניברסיטת סורבון בפריז, ואילו אלחנן למד אגרונומיה בבית ספר חקלאי בגרמניה. בשנת 1933 עלו שניהם ארצה, ובהנחיית אמם הגיעו לבת דודתה שעבדה באותם ימים בבית ההבראה ארזה במושבה מוצא. בת הדודה סייעה לדוב ולאלחנן בחיפושיהם אחר נחלה ובית, וכך הגיעו השניים לנחלה ששכנה בשולי מוצא עלית והשתרעה על שטח של שבעה דונמים. הם התאהבו בנוף ההררי הפורח שסבב את הנחלה.

בכל אותה תקופה לוי יצחק לא ויתר על חלומו, וניסה למצוא את הדרך לשכנע את הנציב הבריטי בארץ לחזור בו מהחלטתו ולאשר את עליתם ארצה. בסופו של דבר, הבקשה אושרה וההתרגשות לקראת העלייה הייתה כפולה, הן בגלל האיחוד המשפחתי הצפוי והן בגלל ההזדמנות להגשים את החלום הציוני. בשנת 1933 עשו דרכם באנייה לנמל יפו. עם ביתם רות בת 14. כשהגיעו ארצה הצטרפו לדודיי ובכסף שהביאו עמם מגרמניה רכשו את האדמה שהבנים בדקו ובחרו במושבה המתפתחת מוצא. בהדרגה הקימו משק קטן במו ידיהם. הם יצקו תשתית מבטון כבסיס לרפת ורכשו פרות הולנדיות משובחות. הקימו לול לגידול עופות ונטעו עצי פרי. המשק של משפחת טייטלר היה צנוע, אך סיפק את צורכיהם באותה תקופה. עם הזמן פיתחו משק משגשג לצד חבלי הקליטה במקום המרוחק.

לוי יצחק ופרידה המשיכו לנהל אורך חיים דתי. הוא מונה לשליח ציבור בבית הכנסת במוצא. במשך השנים התעוור ואף אחד מיושבי ההיכל לא הבחין בכך, כיוון שזכר בעל פה את כל התפילות והניגונים בדייקנות רבה.
פרידה, שנחלשה לאחר העלייה ארצה, המשיכה ביוזמותיה המבורכות להפיק מתוצרת המשק מוצרים למכירה. היא עיבדה את החלב בתהליך של חביצה והפכה את הנוזל לחמאה משובחת. היא ייצרה גבינות איכותיות, אספה ביצים מהלול וגם שמן זית הפיקה בעצמה ומכרה בשווקים. לצד כל אלה ניהלה ביד רמה את הבית.
הקליטה בארץ הייתה קשה למשפחת טייטלר במובנים רבים. לוי יצחק ופרידה גדלו והתחנכו במשפחות שעיקר עשייתן הייתה רוחנית, לכן העבודה הפיזית בארץ הייתה עבורם ההתנסות הראשונה בעבודת כפיים תובענית. בנוסף לכך המתיחות לאחר פרעות תרפ"ט (1929) הותירו תחושה של חוסר ביטחון, שהשפיעה על התושבים היהודים בארץ. כל אלו התווספו למכה האחרונה והקשה שהונחתה על פרידה.

הידיעות על הנעשה באירופה נשמעו תחילה כחלום בלהות וכמציאות בלתי אפשרית, אך ככל שעבר הזמן התבהר כי מאחורי מסך העלטה שהורידה התנועה הנאצית על ארצות הכיבוש הסתתרו זוועות קשות כנגד העם היהודי. בזו אחר זו החלו להגיע ידיעות על משפחתה. בהתחלה על אחד מבני המשפחה ובהמשך נודע כי כל בני משפחתה נספו בשואה. באותם זמנים לא דיברו מפורשות על הזוועה שארעה. בחדרי חדרים בכו נשים וגברים על האובדן הגדול, ולימים הוזכר הנושא בקצרה. מה שצריך נאמר ולא מעבר לכך. נותרה בארץ רק שארית קטנה ממשפחתה, בת דודתה שעבדה בבית ההבראה ארזה, ובת דודה נוספת שהתגוררה בירושלים.

למרות כל קשיי הדרך, ניסו להתנחם בקורת הגג שהייתה מעל ראשם ובמשק שהלך והתפתח לשביעות רצונם. בשנת 1938 הגיע קצין בריטי לביתם, והודיע להם באופן רשמי שהצבא הבריטי החליט להקים בחצר ביתם תחנת משטרה. התברר שמיקום ביתם היה נקודה אסטרטגית חשובה, מכיוון שניתן היה להשקיף ולשלוט ממנו בצורה הטובה ביותר על הדרך הראשית שהובילה לירושלים. הקצין הבריטי הציע דמי שכירות בעבור השימוש בבית, והסביר שאם יסרבו לבקשת המשטרה יוחרם הבית לצרכים ביטחוניים. מחוסר ברירה עזבו את ביתם שהפך לתחנת משטרה בריטית, ועברו להתגורר במבנה הלול הסמוך מאחורי ביתם אותו הכשירו למגורים.
במהלך שלוש השנים בהם שהו השוטרים הבריטים בבית טייטלר הם שינו והתאימו את המבנה לצורכיהם. חלל גדול נפתח במרכז הבית והפך לחדר אוכל עבור עשרות שוטרים. כשעזבו הבריטים את המבנה בשנת 1941, נותר מבנה גדול למדי עבור המשפחה. הם המשיכו להתגורר בלול שהוסב כבית מגורים, והחליטו להרחיב את הבית ולהוסיף לו קומה, על מנת שישמש כמבנה להשכרה.

הידיעה על הבית הגדול של משפחת טייטלר הגיע לאוזניהן של "נשות מזרחי" שחיפשו באותה עת מקום לפתיחת מוסד ליתומים פליטי השואה. הן פנו ללוי יצחק שנענה מיד לבקשתן, ובפברואר 1943 נפתחו שעריו של "משק ילדים מוצא" לעשרות "ילדי טהרן" חסרי בית ומשפחה. המוסד התנהל על ידי מדריכים ומדריכות, אך בני משפחת טייטלר הפכו לחלק מהווי משק הילדים. בחג האילנות הראשון נטעו ילדי המוסד עצי פרי ונוי ברחבי המשק. בכל שנה הצטלמו ליד עץ השקדייה כמסורת שחזרה על עצמה לכבוד החג. הם למדו לראשונה את ריקוד ההורה, וזכו לחגוג בארץ את חגיגות בר המצווה שפספסו בשל הזוועות שעברו.
בסופו של דבר הצליחו בני משפחת טייטלר להתגבר על הקשיים שנערמו בדרכם. נראה שהוציאו את המיטב מכל מצב על ידי כך שראו בקושי כאתגר, ובמכשול כהזדמנות להתפתח ולהתקדם. עתה כשבגרו ילדיהם, כל שנותר להם היה לראותם מקימים לעצמם משפחות כהמשך לדרכם.