בנימין זאב הרצל מבקר במוצא:

ב 26 לאוקטובר 1898, הרצל, המנהיג הציוני, יורד מהספינה בחוף יפו. ביקור ויחיד בארץ ציון, אותה הגה בחלומותיו, עבור העם היהודי.

יום 28 באוקטובר הקיסר וילהלם אמור לעלות לירושלים בשיירת רוכבים, והרצל מחליט להמתין לו לצד הדרך. בפתח בית הספר במקווה ישראל יחד עם חבורה של תלמידי "מקוה".
השיירה מגיעה והילדים מנופפים לשלום. הקיסר, שנוהגים בו במנהג מלכים, עוצר קמע את סוסו הלבן ומעניק בכך כבוד גדול להרצל. הוא מליף מספר מילים עם הרצל וקובע לו פגישה בירושלים. הרצל חוזר ליפו ולאחר סיבוב מרגש במושבות יהודה, הוא עולה על הרכבת שתביא אותו לעיר הנצח.

בדרך להר הזיתים מקימים מחנה אוהלים עבור הקיסר ופמלייתו. שם, שליחים יוצאים ובאים ומחזיקים את הרצל במתח במשך ארבעה ימים: האם תתקיים פגישה אם לאו. איזה מתח לאיש, שכל ביקורו בארץ חזונו יסתכמו בתשע ימים בלבד. מסתבר שגורמים שונים ניסו למנוע את הפגישה. קבוצות שלא ראו בעין יפה שהתנועה הציונית צוברת נקודות אצל הקיסר. בין אלה יש למנות את העברים של ירושלים, אך אולי גם קבוצות אנטי ציוניות אחרות.

פגישתו של הרצל עם הקיסר התקיימה בכל זאת, אך באווירה מתוחה. הרצל קיווה להשיג התערבות של ממש, אך הוא נאלץ להסתפק בדברי עידוד מפי הקיסר, כדלקמן: "המושבות שראיתי הן יצירות מופת ומוכיחות איזה עתיד נועד לארץ הזו. יש פה מקום לכולם, צריך רק להביא צל ומים וגם ליתר תושבי הארץ יועיל העידוד."

נראה שהקיסר הבין שאל לו להעמיד עצמו בצד אחד בעימות, שזה אך החל מבצבץ. המילים "צל ומים" כמו היו קוד שנותר חקוק חזק בתיעוד אותה פגישה. נראה שכניסה אל הנוף הצחיח אשר סביב ירושלים, נוף שתש כוחו מקיץ ארוך ויבש (ואלי בתוספת חמסינים של סתיו), היתה בבחינת חוויה קשה, קן לקיסר והן להרצל. החום והיובש השפיעו קשות על האירופאים הללו, שהגיעו לארץ הקודש.

בתום הפגישה עם הקיסר ולמרות עייפותו הרבה, הרצל נענה להזמנתו של האיכר ברוזה לבקר במושבה מוצא. ראו מה הוא כתב כל כך ביומנו:
:...בשעה שלוש וחצי נסעתי עם וולפסון בודנהיימר ועם האיכר ברוזה למוצא, מושבה השוכנת בנוף יפה, אך עדיין עניה מאד. שם החל האיש הצעיר והחרוץ הזה, לפני ארבע או חמש שנים לעבד את אדמת הטרשים הקשה מאין כמוה, וכבר הוא רואה פרי בעמלו הרב, כבר מתחיל הוא לקצור את אשר זרע. הנסיעה על פני דרך ההרים היפה מירושלים למוצא, המזכירה במקצת את הפירינאים, עבר עלינו בקלות בהקשיבנו לסיפוריו של האיכר ברוזה על התחלותיו הקשות... פעם אחת, כאשר פיתח הסמדר של הגפנים, באו בלילה בצבאים ואכלו את הסמדר. הוא ארב להם שלושה לילות רצופים עם רובה, אף על פי שיש כאן לעיתים קרובות צבועים ולא עצם עין לבל יהא טרף לשיני הצבועים... מתי נכבשה קרקע ביתר גבורה?..."

לבסוף הוא חתם את סיקור אותו יום מספר:
""במוצא, נטעתי בחלת אדמתו של ברוז, ליד המורד הסוכך הצופה אל סנט ג'ון, ארז צעיר. וולפסון נטע דקל קטן. ערבים אחדים עזרו לנו יחד עם האיכרים ברוזה וכץ..."
החוזר בנימין זאב הדגיש ביומנו את עזרתם של הערבים, כנראה בהשראת דבריו של הקיסר, שגם יתר תושביה ארץ ייבנו מהתיישבותם של היהודים. ברוזה סיפר, כי הוליך את הרצל רגלית מעמק מוצא עד למעלה הגבעה, כשפניו של האורח קורנות אך מלאות תוגה. כשהיו אמורים להתחיל לטפס במעל ההר, הופיעו חמרים ערביים מקולוניא, שהציעו להעלות את החבורה בחמורים אל ראש גבעת מוצא. אולם, הרצל סירב לעלות על החמור.
למרות שהוא לא פירש את סירובו, נראה שמתוך יומנו אפשר להבין את מניעי התנהגותו: הוא ביקש, שלא לעורר דימוי של משיח ברכיבתו על חמור לבן. הרי רק יומיים קודם לכן סבב הכומר האנגלי, הנרי הכלר, ברחובות ירושלים וקרא "הנה מלככם בא, הנה בא המשיח". הכלר היה איש הביניים בין הרצל לקיסר.

הרצל, מלוויו ומארחיו עלו רגלית במעלה השביל של גבעת מוצא עד סמוך לחלקה גבוהה וחשופה, שלימים תאכסן את בית ההבראה "ארזה". ליד אחת מחלקותיו של כהן עמדה משפחת כהן וקיבל את פני האורחים. אמוץ, הבן הבכור של היישוב, היה כבן שנתיים והוא כבר ניצב על רגליו והסתתר מבעד לשולי שמלתה של אמו. הבן השני של מוצא, עזריה, נישא בזרועותיה של לאה אמו. מספרים שהרצל קרב אליהם, בירך אותם לשלום, התבונן בתינוק, צבט לעזריה על לחיו ואמר: "איזה ילד יפה וכחול עיניים".

המתעדים הלא רשמיים של הביקור טוענים שלמראה הנוף הקסום, שנפרש לפניהם במרומי הגבעה, הצלח פתח בדברי שירה בשפת אמו, משהו שנשמע בערך כך: מה נפלא המקום הזה." קבוצה של צעירים יהודיים נקצבה סביב ופתחה בשירה: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר...". הרצל היה נרגש עד מאוד. הוא חיבק את שתיל העץ שהוגש לו, ידיו רעדו מהתרגשות ומעיניו זלגו דמעות...

אחרי שהרצל שב מביקורו במוצא, הוא חזר אל בית המלון והחל מיד לארוז את חפציו. ברכבת הראשונה הוא שב ליפו ומשם, עזיבתו את הארץ היתה כמעט כמנוסת בהלה. לא ברור לנו, מדוע וולפסון לא הנציח את טקס הנטיעה במצלמתו. שהרי הרצל כבר נהג אז, כמו מדינאים מודרניים המשופשפים ביחסי ציבור ומתעדים אירועים חשובים.