פינס מעוניין להקים תעשייה במוצא. הם מחליטים להקים בית חרושת לרעפים.

במסך הראשון:
ילין מסכים להשכיר לקרן משה מונטיפיורי "את הבתים שלנו הבנויים בקולוניא והחצר השייך הם מלפניהם ומאחוריהם ומצדיהם מתהום ארעא, עד רום רקיע! להשתמש בם ככל חפצו ואפילו למלאכת כלי חרס ולבנין כבשן!!!..." כך נחתם בחמישה בחודש אדר תר"מ בירושלים.

המסמך השני, הכתוב בכתב יד על נייר רשמי של הקרן, יהושע ילין "מניח שלושים נפוליאן זהב", כדי להיהפך לשותף במפעל. בחודש חשוון תרמ"א. רק המסמך השלישי, הכתוב גם הוא על נייר של הקרן, מבהיר לנו ביתר דיוק את פשר השותפות: הם יקימו יחד מפעל למלאכת רעפי הגג. פינס היה כל כך להוט לעשות, עד שהוא משקיע במפעל לא רק את הכספים שהיו ברשות הקרן, אלא גם ירושה נכבדה שנפלה אותה עת לזכות רעיתו.

המסמך השלישי:
"חבילת הידע" - או בלשון הימים ההם: "שאלות ע"ד מלאכת רעפי הגג". באופן סמלי - תשובות במסמך אין וזהו רמז לכך שרעפי שלמים לא יצאו מאותו מפעל. הוא נכשל כמו עוד כמה יוזמות כלכליות שלפינס, איש הרוח. אין פאל איפוא שבשנת 1885 פוטר פינס מניהול הקרן האומרה. ייתכן שהוא התנחם בעובדה שבאותם ימים עצמם (י"ד באלון תרמ"מ) עלה לפחות שידור מאד מוצלח מן הקשר המוצאי שלו, שכן בתו איטה נישאת לדוד בנו של יהושע ילין. דוד, לימים מזרחן, מחנך וסגן ראש העיר ירושלים, נשא את שם סבו, שהיה ראשון שבט הילנים בעיר הקודש. כך הפך פינס ונהיה לבעל דבר במוצא.